<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך זכריה בן קבוטלי</h1>
<h2>דף מז.</h2>
זכריה בן קבוטלי, בפ"א דסדר יומא [י"ח ע"ב] זכריה בן קבוטל אומ' הרבה פעמים קראתי לפניו בדניאל ובגמרא [שם י"ט ע"ב] מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בפ"ה ומחוי ליה רב בידיה ב"ב, ובירושלמי [יומא פ"א ה"ו] תני קורין לפניו במשלי ובתלים מפני שטעמו מפיג את השינה, כהנא שאל לרב מה נתני קבוטר או קבוטל והוה קאי ומצלי וחוי ליה באצבע ציפר קבוטר וחולק הירושלמי על גמרא דידן דמסקינן [יומא שם] ולומר ליה מימר זמן קרית שמע הוי קרי, וכה"ג מי שרי והאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא באצבעו ותניא דבי ר' אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקריץ בשפתותיו ומראה באצבע עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת, ומסיק הא בפ' ראשון והא בפ"ב. והכא נמי גרס' בפ"ב דברכות [ט"ז ע"א] האומנין קורין בראש הנדבך ובראש האילן, ת"ר האומנין קורא בראש האילן ובראש הנדבך וכו', עד רמי ליה מרי בר[ה דבת] שמואל לרבא תנן האומנין קורא בראש האילן אלמא לא בעינן כונה ורמינהו ר' שמעון בן יוחי אומ' הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו וכו', עד א"ל הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקורא והתניא ב"ה אומר' עוסקין במלאכתן וקורא לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפ' שני. ובתחילת הפרק [י"ג ע"א] נמי פליגי תנאי אי פרק ראשון כולו צריך כוונה או אפילו פחות מכאן, ור' מאיר אומר שמע ישראל וגו' עד כאן כוונת הלב, ואמר רבא הלכה כר' מאיר, ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל וגו' ונאנס בשינה יצא, וא"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי עביד וא"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער, וכן א"ל רב נחמן לדארו עבדיה בפסוקא קמא צערן מכאן ואילך לא, אלמא אפילו רב סבירא ליה דעיקר הכוונה אינה אלא בפסוק ראשון, והכא בסדר יומא כי פרכינן לרב משנינן הא בפ"א הא בפ"ב, ותו רבא נמי דפסק הל' כר"מ בפסוק ראשון מסקינן התם הא בפ"א הא בפ"ב, ונראה דודאי עיקר הכוונה פסוק ראשון למ"ד פסוק ראשון בלבד בעי כוונה, וגבי פועלין אין צריך לבטל אלא פסוק ראשון משום דפועלין נינהו, מיהו אדם הקורא ק"ש לקרוץ בעיניו ולרמוז לחברו בדבר שאין המלאכה תלויה בה אפילו פועל אסור כל פרק ראשון, ואע"ג דכוונה לא בעי בזיון מיהא אסור שהרי נעשה רמיזותיו וקריצותיו כמבזה, הילכך בפרש' ראשונה שיש בה עול מלכות שמים וללמוד וללמד ולעשות הילכך אין לנהוג בה בדבר שאין לאחרים הפסד רמיזות וקריצות, אבל מלאכה כשסיים פסוק ראשון שהוא מלכות שמים ששקול כנגד הכל יכוין כוונה גמורה, מכאן ואילך אם יעסוק במלאכה אין כאן איסור למ"ד דהוא הכונה ולמ"ד עד לבבך ובטל ממלאכתו עד אותו פסוק, ולמ"ד פרש' ראשונה (פרש' ראשונ') ומכאן ואילך אין ברמיזה משום ולא אותי קראת, אבל קודם לכן אסור וכדברי הכל כדפרישית. ובירושלמי דברכות פ"א [ה"ב] הל' מאימתי קורין את שמע בשחרית א"ר מני קשייתה קומי ר' יוסי אפילו תימא ק"ש אינה צריכה כונה שלשה פסוקי' הראשונים צריכה כוונה היינו עד על לבבך. ועל ההיא דגרס' פ"ב שואל מפני הכבוד פלוגתא דר' מאיר ור' יהודא, גרס' עלה בירושלמי [שם ה"א] עד כדון באמצע הפרשה ואפילו באמצע הפסוק, ר' ירמי' מדמי, ר' יונה משתעי ר' חונה רב יוסף, ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם, והיינו דתניא בסדר יומא [י"ט ע"ב] ודברת בם ולא בתפלה. וקשה לי ההיא דפ' אחרון דסוטה [מ"ז ע"א] מעשה דיהושע בן פרחיה שדחפו לאותו [האיש] בשתי ידיו דמסקינן יומא חד הוה קא קרי ק"ש אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבולי אחוי ליה בידיה הוא סבר דדחוי קדחי ליה, מדאחוי ליה בידיה ש"מ בפרק שיני היה עומד כיון דמפני הכבוד או מפני היראה שואל או משיב כדמסיק בגמרא דידן משום כה"ג מיבעיא דהוה ליה ודאי לאפסוקי. וי"ל דסבר יהושע בן פרחיה דכיון דסגי בהכי אין להפסיק בדיבור, וברייתא היא במס' דרך ארץ [פ"א] שכן מצינן ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף פ' בשעה שויאסור מרכבתו ועלה לקראתו ונתראה אליו ובאותה שעה היה יעקב אבינו קורא ק"ש ולא רצה להפסיק.
